אתה כמעט כל מה שאני רוצה, כמעט.
ממש מבין איך אני מרגישה, כמעט
והחיבור ביננו אמיתי.
אתה ממש כמעט קרוב ללהיות מי שהייתי
רוצה שתהיה או מי שהיית אם היית פחות
מדבר אליי ויותר איתי.
ואנחנו הכי קרובים לאחד כשאתה
מתפוצץ בתוכי.
ואני אוהבת את הרטט המענג
שעובר כשאתה חופן אותי.
ועדיין, יש פיל ענק בחדר
וזו לא אני.
דיונים כאילו בתאוריה על עולם של איסורים
כשבראש שגעון של החיים שהמצאנו שגורמים לי ייסורים.
אז אני ככה קרובה ממש כמעט ללחשוף
כי הרי לשנינו ברור שאנחנו על פי התהום.
שככה נראה הסוף.
ועד אז מוכרת לעצמי אשליה מתוקה בדמות צמר גפן מורעל על שיפוד
עד שאתעורר ואלחש, ספק לך ספק לעצמי :
"זה אבוד".
הכעס שנעול בשרשראות
הכעס שאין לו מראה
מה הכעס הזה עשה לך
שאת לא סולחת לו?
מה זה שאולי שכחת ועוצר אותך מלגדול?
את נאבקת בזיכרון
לא יכול להיות שהרע ינצח
לא יכול להיות שהוא ישרוד?
כואבת את החשכה של לכתך
מדברת עם ינשופים בלילה
מתחילה להרגיש את זה בגוף
מחפשת את הסימנים שיעידו
כאב
מתה מפחד
ולא מסוגלת לזוז
בחלומי ראיתי את הלוויה שלי
היה אז יום מעושן, הצמחים הדהדו
שקט מוזר, תולעים שסעדו
הייתה לה חלקת קבר קטנה
עם זר, ואבן, ונר נשמה
הלהבה של הנר ריצדה וריצדה
קפצה, כרעה, כל הזמן רקדה
אף אדם לא היה בסביבה
אף אדם לא חלק בזוועה
בעודי יושב שם למטה בריקבון מתקדם
יכולתי להרגיש עוד בלבי הפועם
עדיין כאב לי כבכל חיי
ולברוח רציתי, לברוח עד בלי די
אך כשניסיתי לצאת מתוך כלוב הבשר
שרשראות אחזו בי במרכז הכיכר
על דוכן נאשמים ישבה גופתי
ושופט לא שופט חרץ גורלי
"לא לגן עדן ולא גיהינום
לא אל הלימבו ולא לחלום
לכולם תישלח נפשך לנצח
זהו העונש על כזה סוג של רצח"
כך אמר השופט לא שופט
וחשבתי, מי רצחתי, מה כעת
ולפתע הופיעה התשובה אל מול עיניי
וראיתי שנאשמתי ברצח נעוריי
וכל המחשבות שתמיד הופיעו
כל המחשבות שכביכול אותי הצילו
רצחו לאט לאט את נשמתי בת האלמוות
והותירו אותה גופה, ואותי איתה
מוזר איך אדם שלא הרג את עצמו
יכול לרצוח את עצמו בעזרת בשרו
אך כעת, ידידיי, העניין לא לויכוח
משום שחלקיקי האני יתמוססו ברוח
ואעלם לתמיד מזיכרון העולם
וכל שיוותר על הקבר הוא טיפה קטנה של דם